ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. תימא לי למה לא עלו אלעזר ואיתמר שהרי גדולה מעלתם ממעלת הזקנים כדאית' בסדר משנה יצא אהרן ושנה להם אלעזר ואיתמר פרקם שהיו גדולים בחכמה מהזקנים והיו ראוים לגדולה יותר מהם. ונ"ל משום שהקב"ה לו נתכנו עלילות וידע שבעלילה זו נתחייבו כדאמרינן שמכאן נתחייבו שריפה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהו עד יום שמיני של מלואים ולזקנים עד תבערה ואילו מתו אלעזר ואיתמר היה נכרת כל זרע אהרן ולא רצה הקב"ה שיכרת זרע כהונה הקדושה: פירש"י שפרשה זו נאמרה בד' בסיון ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה היה לאחר מתן תורה. וכתב הרמב"ן דלא נהירא דהא כתיב ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' אשר שלחו ואת כל המשפטים האלה והיינו משפטים הכתובים למעלה שנאמר בהן ואלה המשפטים וגומ' כי איננו נכון שיאמר על המשפטים שנצטוו בהם בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם ואינו אומר ויספר אלא בחדשות אלא ודאי אחר מתן תורה נאמרה מיד בו ביום אמר לו הקב"ה כה תאמר לבית יעקב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וציוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכל המצות כסדר זה אחר זה והשלים באזהרת ע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה ואמר לו הרי ציויתיך (אחרי צוותך?) זה להם עלה אלי ההרה והזכירה הפרשה כי משה עלה במצות השם ובא אל המחנה וסיפר לעם את כל דברי השם כה תאמר לבית יעקב ואלה המשפטים וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ומאמינים אנו בדבריך ואז אמר לו השם אמור להם שובו לכם לאהליכם כאשר מפורש במשנה תורה ושבו לאהליהם ועשו שמחה ויום טוב ביום קבלת התורה ומשה כתב ביום ההוא כל מה שנצטוה חוקים ומשפטים ותורות והכינו ליום המחרת כי לא היה ביום ההוא כדי לבנות מזבח וי"ב מצבה ולעשות עולות ושלמים וכל המעשים הרבים ההם ועוד שטוב היה להמתין להם בברית עד למחרת לתת להם עצה ומתון בדבר והשכים בבקר ממחרת לכרות עמהם ברית על הכל וכל ישראל השכימו ועמדו לרגלי ההר מקום שעמדו לקבל י' הדברות ושם בנה המזבח וי"ב מצבה וזבח זבח ונתן חצי הדם על המזבח וחצי הדם נתן על העם וקרא באזניהם הספר אשר כתב וקבלו עליהם בברית ואחר שהשלים כל המעשה קיים דבר השם והוא שכתוב ויעל משה ואהרן נדב ואביהו ואמר פעם שנית עלה אלי ההרה והודיעו שיתעכב שם ימים בקבלת הלוחות וזה היה במעשה הברית ממחרת יום הכפורים ובו ביום היתה העלייה שעלה להר ונתעכב שם מ' יום והוא שפירש הכתוב ויקרא ה' אל משה ביום השביעי. ומה שהתחיל בזה הלשון ואל משה אמר עלה משום שעד עתה היו המצות והמשפטים אל בני ישראל ואמר עתה שהיה המאמר הזה למשה שהוא מצוה שיעשנה הוא בעצמו שציוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם ברית עלה אלי וכן עשה המצוה הראשונה והמשפטים בששי והשכים בשביעי וכרת עמהם ברית ואחר כן עלה אל ההר ההוא הוא והנקראים על הדרך שנצטוו:
ונגש משה לבדו. כתב ר' אברהם היה ראוי שיאמר ונגשת אתה לבדך אלא שכן דרך המקראות וה' המטיר על סדום ועל עמורה מאת ה' ולא אמר מאתי. והרמב"ן כתב הנכון בעיני בכאן שהדבור הזה היה גם לאהרן שהוא ג"כ שמע כשאמר השם למשה עלה אלי ההרה אתה ואהרן וא"כ היה צריך למשה ועל כן אמר ונגש משה והם לא יגשו ואמר עוד לבדו למעט אהרן אע"פ שנכלל עמו בדבר:
את נערי בני ישראל. הם הבכורות וכתב הרמב"ן לא ידעתי למה קורא אותם נערים ואולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל קורא הבכורות נערים כנגדם לומר שאין מעלתם בשביל חכמתם כי לא היו זקנים רק מפני הבכורה כי הם מקודשים לקרבנות. ועל דרך הפשט הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שלא נגשו אל אשה מעולם כי הם הנבחרים בעם והמקודשים:
וישם באגנות. הם כלים עשויים שלא בדמות כלי המזבח לכך אמר כי חצי הדם שהיה דעתו ליתן על העם שם בכלים ההם וחצי האחר זרק על המזבח מן המזרקות שקבלו בהם כדרך הקרבנות. ור' אברהם אמר כי באגנות חוזר על שתיהם:
ויזרוק על העם. כפשטי'. וי"מ על העם בעד העם כמו ויכפר על העם. וי"מ שרמז להם להיות דמם מותר כדם הזה אם לא ישמרו הברית:
ויראו את אלהי ישראל. פי' ר' אברהם ראו במראה הנבואה ולא במראית העין. והיא המראה שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא וזהו שכתוב כאן ויראו את אלהי ישראל ושם כתוב ג"כ היא החי' אשר ראיתי תחת אלהי ישראל. וכתב הרמב"ן על דרך הפשט טעם לאלהי ישראל לומר כי זכות ישראל אביהם הי' עמהם לזכותם במראה הזאת:
ואל אצילי בני ישראל. הם נדב ואביהו והזקנים הנזכרים ונקראין כן כי נאצל עליהם מן הרוח כמו ומאציליה קראתיך. ואמר ר' אברהם אמר אצילי ולא אמר זקני להפריד בינם ובין משה כי משה זקן ואמר אצילי להכניס נדב ואביהו: לא שלח ידו. כתב הרמב"ן בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם הודיע כאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה. ופי' ויחזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה'. וי"מ לא שלח ידו להם כאשר שלח ידו במשה לתת לו הלוחות: ויאכלו. שאכלו שם השלמים בתחתית ההר ולא במחנה: וישתו. שעשו שמחה גדולה ביום מתן תורה כאשר מצוה בכותבם כל דברי התורה באבנים וזבחת שלמים ואכלת שם שמצוה לשמוח בברית התורה. וי"מ ויאכלו וישתו כדי להפריש בינם ובין משה כי משה ראה כאשר ראו גם הם ולא אכל מ' יום ומ' לילה ואלו ראו ואכלו מיד:
ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה. פי' הרמב"ן היא המצוה שאמר לו מאמש עלה אל ה' ונגש משה לבדו ועתה ביום השביעי הוסיף לומר לו והיה שם שיתעכב שם מ' יום: ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. פי' הרמב"ן אשר כתבתי חוזר (על הלוחות ולהורותם. כצ"ל) על התורה ועל המצות וכך פי' הפסוק ואתנה לך לוחות האבן אשר כתבתי והתורה והמצוה להורותם. ורש"י פי' אשר כתבתי בתוך לוחות האבנים שכל תרי"ג מצות כלולות בתוך י" הדברות. ור' אברהם כתב התורה הזאת היא תורה שבכתב והמצוה שבעל פה. והנכון כי על הלוחות לבדם מדבר מדכתיב אשר כתבתי להורותם והשם לא כתב התורה רק משה כתבה. וי"א התורה על הדבור הראשון שהוא אנכי והמצוה על ט' האחרים. וי"מ התורה הם הלאוין והמצוה זכור וכבד. ודברו לפי דעתי כי התורה והמצוה שניהם יורו וידריכו בדרך ישרה על כן אמר אשר כתבתי להורותם:
ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה. פירש"י בצאתו מהמחנה אמר להם התעכבו עם שאר העם להיות נכונים לשפוט. והקשה הרמב"ן כי לא יתכן זה כי לא היה עתה במחנה ופי' הוא כשנפרד מהם הוא ויהושע אמר להם שבו לכם בזה ולא אמר להם שישבו שם על גבול של ההר שהרי לכולם אמר שובו לכם לאהליכם אלא שיעמדו ויבואו עד המקום ההוא ולא יהרסו לעלות אליהם אפי' אל מקום יהושע. ויתכן לפרש שבו בעבורינו ובמקומנו במחנה ואהרן וחור עמכם: מי בעל דברים. מן הדברים הקשים יגש אליהם במקומי ואמר אליהם דרך מעלה לאהרן וחור כי לפני כולם צוה לבא ובמעמד אחד היו כמו שכתוב עמכם. ואמר שבו לנו דרך כבוד לתלמיד כאשר אמר בחר לנו אנשים:
